איסוף אובססיבי

 

צפיתי בסרט שאחי המליץ לי, סרט של בנקסי משנת 2010. אני רואה לנכון לציין אותו משום שהוא עוסק בתיעוד אובססיבי ומהצורך לשמר רגעים, גם כשזה בא על חשבון החיים עצמם. בסרטו של בנקסי, (Exit Through the Gift Shop (2010, בנקסי, במהלך של 'הפוך על הפוך', יוצר סרט על אדם שניסה לעשות עליו סרט. עצם הרעיון מצחיק, כי מראש מדובר בתיעוד 'על חשבון' תיעוד. ובכן, כוכב הסרט הוא טרי גואטה. כבר בתחילה מדובר באדם שמכור למצלמה. הוא מציין שהוא לא זוכר מהיכן הגיעה לאחזקתו, ואשתו מוסיפה שגם כשאין בידיו מצלמה, הוא מסתובב בבית עם מחוות ידיים כאוחז במצלמה. אובססיבי, לוקח חלק ובו זמנית תלוש מהמציאות, לא מפספס רגע. בשלב מסויים החל להתמקד בצילום גרפיטי ואמני גרפיטי. הוא חבר אליהם בטוענה שבכוונתו לעשות עליהם סרט דוקומנטרי, לתעד את אמנות הגרפיטי. בפועל, הוא לא באמת תכנן ליצור סרט, רק היה מסדר המון קלטות בקופסאות, לרוב גם לא היה כותב דבר על קופסאת הקלטת, ומאחסן. הוא מציין שמעולם לא חזר לצפות בקלטות שהסריט בן. עצם התיעוד זה מה שהיה חשוב לו בכל התהליך, לא משנה כיצד צולם, הוא היה על תקן 'Finished', הוא לא תכנן לעשות ולו פעולה קטנה על הסרטים. הוא מסביר זאת בכך שכשהיה ילד שמרו מפניו את המידע שאמו נפטרה ממחלה ממארת. כתוצאה מכך, כאדם בוגר והורה, הוא השתדל לתעד כל דבר שחווה. הוא קרא לזה צורך, שהוא חייב לצלם כל דבר, כי זו הפעם האחרונה שיראה את הדברים כמו שהם ברגע הנתון. הצהרתו של גואטה, שאינו חוזר לצפות בקלטות שצילם, מחדדת את הרעיון של הצורך שלו במאגר. אפילו שהוא אינו מתכנן לחזור לתכנים קודמים, עצם הקיום שלהם 'אי-שם' מספק אותו ומסב לו נחת. ניתן לקשר זאת לצורך של יוצאי השואה ודור שני לשואה, שראו ועודם רואים חשיבות רבה וסיפוק כשיש מספיק ציוד, כצורך לשרוד. המילים "העיקר שיהיה" שנאמרו רבות על ידי סבתי וכן אבי, שגורות בזכרוני. ואולי בגלל זה אני חשה בצורך לתעד ולשמר. אפילו אם לא אצפה בתכנים, כל עוד הם קיימים, זה כבר מרגיע משהו בי.

 

יש משהו בפעולה הזו, של לאסוף ולאסוף, כערך המצביע על אובססיביות, אגרנות. "ונתפוס את כולם", ציטוט מתוכנית הילדים 'פוקימון'. אני חושבת שזה עשוי להגיע מהמקום של הפחד לאבד, לפספס. פחד ממחלת שיכחה, שתמחק לאט לאט את הזכרונות והרצון להילחם באובדן בדרך אחרת. בסרט (2000) memento, לנארד, הסובל מאמנזיה, מתנהל באמצעות פתקים ותמונות פולאורוייד של אנשים, שמאחוריהן כתובות הערות בכתב ידו לגבי אותם אנשים. הוא סומך במאת האחוזים על ההערות הכתובות שם ובהתאם להן פועל, הן מדריכות אותו ומהוות את האמת שלו. במציאות הדיגיטלית, משתמשים מוצאים עצמם סומכים יותר ויותר על המכשיר האישי שלהם, הסמארטפון. הוא הפך לחלק מחיי השיגרה, כך שגם כשמשתנים פרטים ואלמנטים בו, כחלק מעדכון, אלו מיד משפיעים על איכות חייו של המשתמש. כאמור, המכשיר שומר את מירב המידע ומכיל מאגר של זכרונות מחוויות שונות מחייהם.  המשתמשים מודעים לאובדן הפרטיות אך 'נכנעים' לתנאים הקיימים, כדי לקבל את הפריווילגיות המוצעות. לדוגמא, לצורך התקנת האפליקציה Facebook על מכשיר הסמארטפון, המשתמש צריך להעניק הרשאות רבות למפעיל האפליקציה.