פרטיות?

 

מכשיר הפלאפון מצד אחד מהווה מקום מאוד אינטימי למשתמש, אך עם זאת, הוא מאוד פרוץ ומאפשר חשיפה בלתי אמצעית. לדוגמא, אם אציג למישהו תמונות במכשיר שלי, הוא עשוי לדפדף ולהגיע לתמונות שאני לא מעוניינת שיצפה בן. כך, שיש להשמיד לעתים את האינפורמציה או המידע, שמא יהיה חשוף.

 

במפגש הראשון עם המנחה שלי, עודד ויגל, פתחתי בנושא התיעוד האובססיבי של רגעים. אני אוהבת לתעד, וכל דבר מה שהתרחש ומצא חן בעיני, אני משתדלת לשמור לי, בעיקר באופן טקסטואלי וכן בתמונות. כאן עולה נקודה שהעסיקה אותי בעת בניית הקונספט סביב פרויקט הגמר: כמה להתעסק בפרטי למול הציבורי שבאנטרנט. הרי ליצור יומן שקיים על הרשת וניתן לפריצה, זה דבר הרה אסון. בהתאם, שאלת הגדרת הגבול שבחשיפה ובחירת המשתמש להמנע מלחשוף או לתעד מהווה מעבר ישיר לעבר הסקפטיות שבאותנטיות הזיכרון המתועד. ובכל זאת, מאוד חשוב לי לספק למשתמשי מקום מוגן, safe place.

לבסוף בחרתי להשאיר את הרעיון בסימן שאלה למשתמש, שכן האפוקליפסה של המאה הזו תהיה רשת פרוצה לחלוטין, שתחשוף את כל האישי שבחברה, והתכנים שמשתמשים מעדיפים לשמור לעצמם, דבר שכבר מתרחש מעת לעת, כדוגמאת אתר הבגידות 'אשלי מדיסון' שנפרץ וחשף פרטים של כ-37 מליון משתמשים, בהם 170 אלף ישראלים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המעגלים שבgoogle+ מאפשרים שקיפות, באשר להגדרת האנשים המסויימים שחשופים למידע כזה או אחר, אבל מצד שני אני צריכה להזהר שהשלב הזה לא יהיה טרחני ומציק (כמו דרישה מהמשתמש להתחיל לבחור איזה אדם יכניס למעגל כזה או אחר…).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אולי זה יוכל לעבוד באופן של סקאלת גוונים מכחול לירוק, לדוגמא, כהשראה מפרויקט הגמר של נרדית הכרי, אותה הנחה עודד ויגל בשנה שעברה. נרדית המשתמשה בסקאלת גוונים שמסמלים רעיון יותר אינטואיטיבי ופחות מצריכים מהמשתמש להגדיר את עצמו. אני יכולה להשתמש בסקאלה שתגדיר את רמת הפרטיות וכמה המידע יהיה חשוף לאחרים, החל מחברים קרובים ועד לזרים לחלוטין.